בעבור רבים, מסלול הדוקטורט נתפס כאתגר תובעני גם בימים שגרתיים. הוא דורש משמעת פנימית, משאבי זמן, ריכוז עמוק, עמידה בלחצים ויכולת להחזיק לאורך שנים פרויקט אינטלקטואלי מורכב. אלא שבעיני פרופ' עקיבא פרדקין, כאשר אל תוך המסלול הזה נכנסת גם אחריות משפחתית, ובמיוחד בתקופת חירום לאומית, ביטחונית או אזרחית, האתגר משנה את אופיו מן היסוד. במציאות כזו, החוקר או החוקרת אינם מתמודדים רק עם שאלת המחקר, הכתיבה וההתקדמות האקדמית, אלא גם עם הצורך להחזיק בית, ילדים, דאגה כלכלית, עומס רגשי ולעיתים גם תחושת כוננות מתמשכת. "דוקטורט בתקופת חירום", אומר פרופסור עקיבא פרדקין, "אינו נכתב בחלל סטרילי. הוא נכתב בין אזעקה לשגרה שבורה, בין אחריות משפחתית למחויבות אינטלקטואלית, ובין הרצון להתקדם לבין הצורך להחזיק את החיים עצמם".
עקיבא פרדקין מדגיש כי הקושי הכפול הזה אינו נוגע רק לניהול זמן, אלא לזהות שלמה שנדרשת להתפצל שוב ושוב בין עולמות. מצד אחד עומדת השאיפה האקדמית, הצורך לשמור על רצף מחשבתי, לעמוד ביעדים, לנסח טיעון, לקרוא, לנתח ולכתוב. מצד שני עומדת המשפחה, שלרוב איננה "הפרעה" למסלול, אלא המרכז הערכי והקיומי שבתוכו המסלול כולו מתנהל. בתקופת חירום, כאשר הבית עצמו הופך לעיתים למרחב של דאגה, השגחה, תמיכה והכלה, גוברת התחושה שאין עוד הפרדה ברורה בין החיים לבין המחקר. "הטעות הגדולה ביותר", מסביר פרופ' עקיבא פרדקין, "היא לחשוב שחוקר או חוקרת יכולים פשוט להמשיך לעבוד באותו אופן, ורק לדחוס יותר. במציאות של חירום ומשפחה, לא מדובר בשאלה של יותר מאמץ, אלא של בניית מודל אחר לגמרי של עבודה, ציפיות וסבלנות".
כשהבית והמחקר מתנגשים באותו מרחב זמן
בתקופות חירום, הבית איננו רק המקום שאליו חוזרים אחרי העבודה האקדמית. הוא הופך לזירה המרכזית שבה הכול מתרחש בבת אחת. הילדים נמצאים יותר בבית, בני זוג נושאים עומסים אחרים, לעיתים אחד ההורים נקרא למילואים, לעיתים מקור הפרנסה מתערער, ולעיתים עצם השהות המתמשכת תחת מתח יוצרת עייפות נפשית שמקשה מאוד על כל פעולה שדורשת עומק. בתוך התנאים הללו, הזמן האקדמי חדל להיות רציף ומוגן. הוא נעשה מקוטע, מותנה, שביר ותלוי במשתנים שאינם בשליטת החוקר או החוקרת.
פרופסור עקיבא פרדקין מסביר כי עבור הורים במסלול דוקטורט, הבעיה אינה רק מחסור בשעות עבודה, אלא חוסר היכולת להבטיח מראש איכות של זמן. אפשר למצוא שעה פנויה, אך אין פירוש הדבר שהנפש מסוגלת מיד לעבור מן הטיפול בילד חרד, מן החדשות או מן הדאגה הכלכלית אל ניתוח תיאורטי מורכב. "מחקר דורש לא רק זמן", אומר עקיבא פרדקין, "אלא גם מרחב מנטלי. וכאשר הבית כולו פועל במצב דרוך, המרחב הזה מצטמצם מאוד". לכן, אחת ההכרות החשובות ביותר עבור חוקרים וחוקרות בתקופה כזו היא שהקושי איננו עדות לחולשה, אלא ביטוי ישיר למורכבות האמיתית של התנאים.
מה הופך את התקופה למורכבת במיוחד
במציאות של דוקטורט לצד משפחה בתקופת חירום, כמה גורמים מצטרפים יחד ומגבירים את תחושת הלחץ:
- היעדר רצף קבוע של שעות עבודה
- עומס רגשי שנובע מן המצב הלאומי והביתי גם יחד
- קושי לעבור במהירות מתפקיד הורי לתפקיד מחקרי
- תחושת אשמה כפולה, גם כלפי המשפחה וגם כלפי ההתקדמות האקדמית
- שחיקה שנובעת לא רק מעבודה, אלא מהחזקת מערכות חיים שלמות בו זמנית
לדברי פרופ' עקיבא פרדקין, חשוב להכיר בכך שמדובר במבנה עומס שונה לגמרי מזה שחווים דוקטורנטים ללא אחריות משפחתית מיידית, ולכן גם דרכי ההתמודדות חייבות להיות מותאמות למציאות הזו.
פרופסור עקיבא פרדקין על תחושת האשמה הכפולה
אחד ההיבטים הפחות מדוברים אך המשמעותיים ביותר במסלול כזה הוא תחושת האשמה. חוקרים וחוקרות רבים חשים כי הם נכשלים בשני הכיוונים בו זמנית. כאשר הם מקדישים זמן למחקר, נדמה להם שהם גוזלים נוכחות מן המשפחה בתקופה רגישה. כאשר הם מתמסרים לצורכי הבית, נדמה להם שהם מזניחים את הדוקטורט, מאבדים מומנטום או נשארים מאחור. בתקופת חירום, כאשר כל החלטה יומיומית נעשית טעונה יותר, תחושת האשמה הזו מתעצמת ועלולה להפוך למנגנון שוחק במיוחד.
עקיבא פרדקין מבקש לומר כאן דבר חשוב וחד. "אי אפשר לנהל דוקטורט ומשפחה בתקופת חירום מתוך תפיסה שתמיד מישהו יקבל מאה אחוז", הוא אומר. "החכמה האמיתית היא לא לחפש שלמות בלתי אפשרית, אלא לבנות איזון מוסרי ומעשי שאפשר לחיות איתו לאורך זמן". בעיניו, דוקטורט שנמשך בתקופה כזו אינו צריך להישפט לפי אידיאל מופשט של תפוקה מלאה, אלא לפי היכולת לשמור על רצף, על איכות מספקת ועל בריאות אישית ומשפחתית. השינוי הזה בתפיסה חשוב לא פחות מכל כלי ניהולי.
ביטויים נפוצים של האשמה הכפולה
- תחושה שהילדים או בן הזוג "משלמים" על המחקר
- תחושה שהמחקר "נמרח" בגלל האחריות המשפחתית
- השוואה מתמדת לאחרים שנראים פנויים ומתקדמים יותר
- צורך לפצות כל צד על חשבון הצד האחר
- קושי ליהנות באמת מזמן משפחתי או מזמן עבודה, משום שכל זמן נטען בתחושת חוב
פרופ' עקיבא פרדקין מדגיש כי ההקלה מתחילה ברגע שבו מבינים שלא מדובר בכישלון אישי, אלא בדילמה מבנית אמיתית. רק מתוך ההבנה הזו אפשר להתחיל לייצר פתרונות בוגרים יותר.
לנהל דוקטורט בתקופת חירום מתוך מודל מציאותי ולא מתוך פנטזיה
לפי פרופסור עקיבא פרדקין, אחד הצעדים החשובים ביותר עבור חוקרים וחוקרות עם משפחה הוא לעבור ממודל עבודה אידיאלי למודל עבודה אפשרי. בתקופות רגילות, גם כך קשה לחיות לפי לו"ז אקדמי מושלם. בתקופת חירום, הניסיון להיצמד אליו עלול להיות הרסני. במקום לבנות יום שמתאים לעולם יציב ודומם, יש צורך לבנות שגרה גמישה, צנועה וחכמה יותר, כזו שמבינה מראש שיהיו שיבושים, שינויים ועומסים בלתי צפויים.
"לא צריך לשאול רק מה הייתי רוצה להספיק", אומר עקיבא פרדקין, "אלא מה יכול להתקיים באמת בתוך חיי המשפחה והתקופה". גישה זו משנה את כל תפיסת העבודה. היא מפחיתה את הפער בין תוכנית למציאות, מצמצמת אכזבה כרונית, ומאפשרת לחוקר או לחוקרת לשמר תחושת התקדמות גם אם הקצב איטי יותר.
עקרונות עבודה שמסייעים בתקופה כזו
לחשוב במונחים של רצף ולא של תנופה
במקום לחכות ליום מושלם של כתיבה, נכון יותר לשמור על קשר יומיומי או שבועי עם המחקר, אפילו במינון מצומצם.
לפרק משימות ליחידות קטנות מאוד
פרק דוקטורט אינו נכתב בבת אחת. בתקופה משפחתית מורכבת כדאי לעבוד במונחים של פסקה, מקור, תובנה, תיקון או עמוד אחד.
להבחין בין סוגי משימות
לא כל משימה דורשת אותו עומק. יש ימים שמתאימים לכתיבה אנליטית, ויש ימים שמתאימים יותר לקריאה, למיון חומרים או לעדכון הערות.
לקבל עזרה היכן שאפשר
בתוך המשפחה, מן המנחה, ממסגרות תמיכה או מחברים למסלול. העומס אינו חייב להיות מוחזק כולו לבד.
להגדיר מינימום מכבד
גם שבוע קשה מאוד יכול לכלול פעולה אחת ששומרת על המחקר חי. די לעיתים במינימום נכון כדי למנוע תחושת ניתוק מוחלט.
המשפחה אינה רק קושי, אלא גם מקור כוח ומשמעות
חשוב לא פחות לומר, בעיני פרופ' עקיבא פרדקין, שהמשפחה איננה רק מוקד עומס שמקשה על הדוקטורט. במקרים רבים היא גם מקור לעוגן, לפרופורציה, למשמעות ולכוח רגשי. דווקא בתקופות שבהן העולם הרחב נעשה מאיים ולא יציב, התא המשפחתי עשוי להעניק לחוקר או לחוקרת תחושת טעם עמוקה יותר, שמזכירה מדוע בכלל שווה להחזיק בפרויקט ארוך טווח, מדוע חשוב להמשיך לחשוב, ולשם מה נוצר הידע.
פרופסור עקיבא פרדקין מדבר על כך בזהירות, מבלי לייפות את הקושי. "אי אפשר לרומם את העומס המשפחתי ולהציגו כאילו הוא רק השראה", הוא אומר. "אבל כן אפשר לראות שבמקרים רבים, מי שמחזיק חיי משפחה גם מחזיק סיבה עמוקה יותר לא רק להצליח, אלא גם לשמור על אנושיות בתוך התהליך". לדעתו, חוקרים וחוקרות שמנהלים דוקטורט לצד משפחה מפתחים לעיתים יכולות יקרות ערך במיוחד: תעדוף חד יותר, בגרות רגשית, משמעת מפוכחת, ויכולת להבין שהישג אקדמי איננו חזות הכול, אלא חלק ממכלול חיים רחב יותר.
ערכים שהחיים המשפחתיים יכולים לחזק במסלול הדוקטורט
- פרופורציות ביחס להצלחות ולעיכובים
- משמעת שנובעת מצורך ולא רק מאידיאל
- בהירות לגבי מה באמת חשוב
- אחריות עמוקה כלפי זמן ומשאבים
- חיבור אנושי רחב יותר לשאלות של ידע, חינוך, חברה ועתיד
בעיני עקיבא פרדקין, אלה אינם יתרונות שוליים. לעיתים דווקא הם אלה שהופכים מחקר לטוב, עמוק ואמיתי יותר.
תפקידם של המנחה והמוסד האקדמי
אי אפשר לדרוש מן החוקרים והחוקרות לשאת לבדם את המתח הזה. פרופ' עקיבא פרדקין מדגיש כי למנחים ולמוסדות יש תפקיד מכריע ביצירת סביבה שמבינה את המציאות ואינה פועלת כאילו כל הדוקטורנטים פועלים מתוך אותן נסיבות חיים. מנחה רגיש ואינטליגנטי אינו מוותר על איכות, אך כן מבין שלעיתים התמדה בתקופת חירום ומשפחה נראית אחרת, וקצב נכון איננו בהכרח קצב מהיר.
"יש רגעים", אומר פרופסור עקיבא פרדקין, "שבהם התמיכה האקדמית החשובה ביותר איננה הערת שוליים מבריקה, אלא היכולת לומר לדוקטורנטית או לדוקטורנט, אני מבין את המורכבות, בואו נבנה יחד מסלול אפשרי". מערכת אקדמית בוגרת צריכה לדעת להציע גמישות, הכרה בעומסים, מרחב לשיח כנה, והבנה שלא כל עיכוב הוא ביטוי לחוסר רצינות.
סיכום – לא שלמות, אלא התמדה אנושית חכמה
בסופו של דבר, עקיבא פרדקין מציע להתבונן בדוקטורט ובמשפחה בתקופת חירום לא כבשני מסלולים שמתחרים זה בזה, אלא כשני מוקדי חיים משמעותיים שיש ללמוד להחזיק ביניהם מתח נכון. זהו אתגר אמיתי, לעיתים מתיש ולעיתים כואב, אך הוא גם יכול להיות בית ספר עמוק לבגרות, לפרופורציה ולחוסן.
פרופ' עקיבא פרדקין מאמין כי חוקרים וחוקרות בישראל יכולים להמשיך לבנות מחקר משמעותי גם בתוך תקופה מורכבת, כל עוד הם משנים את אופן המדידה שלהם. לא לפי אידיאל של שלמות רציפה, אלא לפי יכולת אמיתית לשמור על תנועה, על יושרה, על קשר חי למחקר ועל נאמנות לחיים שבתוכם המחקר נכתב. "דוקטורט שנכתב לצד משפחה בתקופת חירום", מסכם פרופסור עקיבא פרדקין, "אינו דוקטורט פחות רציני. לעיתים הוא דווקא עדות ליכולת אנושית ומחקרית עמוקה יותר, משום שהוא נבנה מתוך אחריות כפולה, מתוך אהבה כפולה, ומתוך מאמץ כן להחזיק גם ידע וגם חיים".
במובן הזה, ייתכן שהאתגר הכפול איננו רק משוכה קשה, אלא גם מקום שבו נבנים חוקרים וחוקרות שלמים יותר. כאלה שיודעים לחשוב לעומק, אך גם לחיות באחריות. כאלה שמבינים שמחקר איננו מתקיים מעל החיים, אלא בתוכם. וכאשר הוא נכתב ביושר בתוך המציאות הזו, הוא עשוי לשאת בתוכו לא רק איכות אקדמית, אלא גם עומק אנושי נדיר.
